צְאִי מִזֶּה

כנראה שהייתי יכולה יותר.

טוב יותר, נקי יותר, שריפה גבוהה יותר (של הכלים מקרמיקה שלי, שיכלתי לייצר יותר), או מהר יותר. בדרך גם הייתי מצליחה לאכול בריא יותר, להתאמן בתדירות מאוזנת ולהיות האמא המושלמת הזו שמרחפת בשולי התודעה שלי יום ולילה ויום.וזה לא רע, לראות את ה"מעבר", את מי שאני לגמרי יכולה להיות, העתיד המתוק שלי. 

אבל כשאני עומדת על קצות האצבעות נואשת להגיע, כל הטוב והיופי הקיים, הרגעי, נעלם ומתמוסס באוויר.

מזכירה לעצמי (ולכל מי שמעוניין) - לצאת מזה. לפתוח את העיניים, לחבק ולנשום, לנשום ולחבק ולצאת מזה. 

כשמכירים את הדרך מותר לתת לרגליים להוביל, ללב. מאמינה שנגיע.