נוֹכַחַת

בשבת נולדו בי הבנות חדשות מתוך המילים היפות מנשוא של אלומה, שכותבת ימימה, לב ונפש.
היא כתבה על הנוכחות של הרגע. כמה אור יש בה כשהיא לא מעורבבת עם העבר, מפסיקה לתכנן את העתיד. נוכחת.
היא קראה לזה: וְאָז עַכְשָׁו בַּצָּהֳרַיִים - אָכֵן צָהֳרַיִים. (עמ 112)

זה כל כך מדוייק לי בכלל ובמיוחד עכשיו, באוגוסט. הידיעה הזאת שמותר עכשיו רק לשבת על השטיח ולצבוע בחוברת צביעה ענקית שיער של חד קרן עם הקטנה. לצאת לפיקניק דשא בגינה הקרובה עם ירקות חתוכים וחביתה בפיתה. לגלול בנטפליקס בשקט, אפילו שעה. בלי להעביר רשימות בראש שלי הלוך ושוב. בלי לשאול את הילדה הקטנה שבי לדעתה. האם זה בסדר שאני ככה? האם אני אמא טובה? מה זה אומר עלי שעכשיו במקום צהריים אני מכינה להם טוסטים ושוקעת לספה בעצימת עיניים. להיות עכשיו ברגע, בשמחה. נוכחת.